<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף ו.</h2>
עוד כתב שהמבשל בכלים של נכרים בשוגג מותר דסתם כליהם של נכרים בחזקת שאינן בני יומן, משום דספק ספיקא הוא שמא לא נתבשל בו היום ואם תמצא לומר נתבשל שמא נתבשל בדבר שפוגם בתערובתו, אבל במזיד אסור ואם אמר עשה לי כמי שבשל הוא דמי, אבל מה שעל ידי הרקחים מותר דכיון שהם אומנין כלים הם מיחדין לאומנותם שלא יפגמו בפליטת כליהם. והקשה לזה ממאי דאסרינן חלתית של נכרים משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי ושמן של נכרים, ולא מפלגינן בין ניקח מן הסיטון לניקח מבעל הבית או מן החנוני ע"כ. ולא קושיא היא דחלתית הכי אורחייהו דלא מזדהרי בסכינא דמחתכי ליה, ושמן גזרה הוא דגזרו עליו חכמים לפי שעשייתו בכל אדם ובכל דבר שגזרו בו חכמים אין מפרישין בו אלא הכל אסור שהשוו מדותיהן, אבל בדבר זה בודאי על ידי הרקחים מותר כמו שכתב.
<h2>דף ח:</h2>
גרסינן בע"א פרקא בתרא הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל כלומר את שדרכו להשתמש בהדחה כלומר שתשמישן בצונן, יטביל כלו' ידיח ולאו טבילה קאמר דהא את שדרכו תנן, ותו דומיא דאידך תנן דמיירי בהכשר הכלי. להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד ואסכלא מלבנו באור והסכין שפה והיא טהורה ובגמרא אמרינן אמר רב הונא ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב פפא ובסכין יפה שאין בה גומות אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולאכול בה צונן ומוכח בגמרא דאפילו לגבי צונן חריף סגי ליה בנעיצה כגון אתרוג ודכוותיה. ומיהא שמעינן דאין דבר חריף צונן מבליע ולא מפליט דבר קשה דנעיצה בקרקע אנן סהדי דאינה מפלטת, וקאמר דסגי ליה ואין בצונן חריף איסור אלא שבולע מן המוכן וכבר כתבנו זה למעלה, ולהוציא מדברי המחבר שכתב דצונן חריף מפליט ומבליע אגב דוחקא דסכינא, וכבר נתבאר זה שאינו שהרי דבר מחוור הוא שאין נעיצה בקרקע מפלטת כלום. וכן מה שכתב שמשנתינו ששנינו בה הסכין שפה והיא טהורה אינה אלא לענין צונן וזו וזו כלומר שיפה ונעיצה כל אחת הכשר לענין צונן וזה מבואר שאינו נכון, שאילו היתה שיפה הכשרה של סכין לאכול בה צונן לא היה די לה בנעיצה בקרקע אפי' כמה פעמים שהשיפה בריחיים של אומנין והיא קליפה לברזל, ואם המשנה מצרכת שיפה לא היתה מודה בנעיצה שאם היתה מודה בנעיצה, נעיצה שהיא קלה היה לה לשנות וכל שכן שיפה, ועוד אתה למד דבר מענינו שהרי במשנתינו הכשר גמור שנו שם הגעלה וליבון ואחריהן שנו שיפה בסכין, ועוד שהרי בירושלמי אמרו שאף נעיצה הכשר לסכין לאכול בה רותח ובלבד בסכין קטן, מכלל שהן שומעין משנתינו להכשר גמור אף לרותח קל וחומר מנעיצה ובנעיצה הוא שהפרישו בין קטן לגדול אבל בשיפה אין בה חלוק והכשר גמור היא לכל סכינין ולכל דבר, מפני שהשיפה קליפה היא לברזל וקים להו לרבנן שאין ברזל בולע על ידי רותח יותר מכדי קליפה ואע"פ שפעמים שמשתמשין בסכין על ידי האור, הלכו חכמים אחר רוב תשמישן בסתם ורוב תשמישן בסתם בבשר רותח מבושל, ולא כדברי החכמים שאומרין שרוב תשמיש סכין בצונן, מבואר הוא שאינו אלא רוב תשמישן ברותח, והם שאמ' כן ממשפחת בריאים ופרושים הם שאינן רגילין בבשר. ומכל מקום במאי דפליג ירושלמי אגמרא דילן אגמרין סמכינן וכגמרין נקטינן, דנעיצה לא מהני אלא לצונן ואין הפרש בין סכין קטן לגדול שלא הוזכר דבר זה בגמרתנו כלל. ומכל מקום למדנו דהדחה האמור' בכל מקום אינה הדחה בעלמא אלא שפשוף יפה, אחר שבמקום הדחה הצריכו נעיצה עשר פעמים בקרקע ובמקום קשה. אבל אחר השפשוף אין לנו שטיפה שלא נאמר שטיפה בהכשר חולין מעולם וסתם מתני' הדחה הגעלה ליבון שיפה, ואלו שטיפה לא תנן ולא נאמר מעולם אלא לענין קדשים ולא לענין הכשר שהשטיפה אינה מכשרת כלל אלא מעלה היא בקדשים, ומכל מקום למדנו ממשנתינו גם כן דלא בעינן לבון בסכין דאלו בעי לבון לא סגי לה בשיפה, ובשפוד ואסכלא דתנא ליבון לא תנא שיפה אלא שיפה במקום הגעלה היא, וכי תנא את שדרכו להגעיל יגעיל לא תנא שיפה דאיכא יורות וקומקמוסין ומחמי חמין דלא אורחייהו בשיפה, ומכל מקו' בכלל את שדרכו להגעיל יגעיל הוו סכינין והדר תנא בהו שיפה דאורחייהו בשיפה. הילכך כולהו סכינין מסתמא בשאין בהן גומות סגי להו בשיפה לענין ברזל שלהם או בהגעלה, אבל אם בידות נשתמש בהן על ידי האור בעו ליבון וכן העלה המחבר לענין הגעלה בשם מורי רבנו משה ז"ל.
גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה בשר אסור לאכל בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. כבר פרשנוה למעלה דאסור לאכול בה רותח מקמי הדחה קאמר ומשום דם שעל פני הסכין. צונן כלומר אם חתך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה מה שחתך בה ואמרי לה לא בעיא הדחה לפי שהדם היבש מתפרך ואינו נדבק, אבל לכתחלה כאן וכאן בעיא הדחה. אבל המחבר סובר דלכתחלה קאמר ואסור לחתוך בה רותח אפילו בהדחה קאמר משום שהסכין בלועה אגב דוחקא דסכינא, אבל אינה פולטת משום חום בית השחיטה והיינו ההיא דסכין ששחט בה טרפה דסגי לה בהדחה ע"כ. וכבר כתבנו למעלה שאין דברים אלו נכונים ואין לנו שום הפרש בשום דבר בין פליטה לבליעה וכל שהוא מבליע מפליט, ופירשנו ההיא דסכין ששחט בה טרפה ומתוך מה שכתבנו שם מתבאר שכל מה שכתב כאן בענין זה אינו נכון. ולענין להשתמש בכלים האסורין, אסור להשתמש בהן בלא הדחה משום טיחה ואם בכלי חרס אסורין לעולם גזירה שמא ישתמש בהן רותח לפי שאין להם תקנה, ודוקא בכלים שלנו. וכלים האסורין מותרין בהדחה בצונן ואפי' בדבר חריף שאין דבר חריף מפליט ולא מבליע דבר קשה וכל מה שכתב בזה אינו נכון.
